שלמה (צ'יץ') להט שהלך בשבוע שעבר לעולמו, לא טרח מעולם להסתיר את אהדתו הכנה לקבוצה מהשכונה. ליקטנו עבורכם את המיטב מבין התבטאויותיו של ראש העיר הבולט ביותר בתולדותיה של תל אביב המרכיבות פרופיל מיוחד של אוהד זהוב ומרגש.
על פועלו של שלמה (צ'יץ') להט ז"ל שהלך בשבוע שעבר לעולמו, אין צורך להרחיב. לעשייתו הרבה כראש העיר במשך כמעט 20 שנים קדמה גם קריירה צבאית ארוכה ועשירה. "על הדרך" נולד לו גם סיפור האהבה עם בני יהודה: כבר מהרגע הראשון לא הסתפק צ'יץ' בהתבטאויות בשבחה של קבוצתינו ושאינן משאירות מקום לספק בדבר אהדתו הכנה ודאג לפיתוח האצטדיון, גייס ספונסרים והעביר סכומי כסף למועדון הכדורגל. במקביל טיפח את שכונת התקווה ומוסדותיה תוך שימת דגש על תחום החינוך התרבות והספורט, עשייה שזיכתה אותו מהר מאוד בתואר המחייב "פטרון הקבוצה".
בחירתו של מי שהפך את ת"א ל"עיר ללא הפסקה" דווקא בנו הופכת למסקרנת עוד יותר כשמביטים במגוון אגודות הספורט שבעיר ובראשן הוותיקות והמעוטרות בכדורגל הישראלי – הפועל ומכבי. צ'יץ' השאיר מאחור גם את בית"ר ת"א, מכבי יפו ומי שתמיד זוהתה (משום מה) כאחותינו התאומה, שמשון ת"א.
בחרנו להתמקד בעונה אחת, אי-שם בסוף שנות השבעים המיוחדות. דווקא עונה בה כל ששת קבוצות העיר נאבקו יחד בליגה הלאומית, הוציאה מצ'יץ' סולידריות זהובה יוצאת דופן.
"תודה לך להט שהבאת את האור לשכונה"
מרגע הקמתו, היה המגרש בשכונת התקווה לחלק בלתי נפרד מהדי-אן-איי של המועדון, כשהקבוצה נאלצה לנדוד לאצטדיון בלומפילד ומשם למכתש בשל כשלים בטיחותיים כאלו ואחרים ובראשם מחסור בגדר תקנית המקיפה את המגרש ואשר מנעו את קיומם של משחקים בבסיס האם של המועדון, חלה דעיכה בחיבור הקסום הזה שבין האוהדים, השכונה והמועדון.
שנתיים לאחר שנבחר לתפקיד המיוחל הצליח צ'יץ' לקדם את שיפוץ המגרש ולהשיב את משחקי הקבוצה לאחר 15 שנות נדודים. שלוש שנים מאוחר יותר השלים את המלאכה כשסייע באופן אישי להתקנתם של גופי התאורה במגרש.
ב 6 לפברואר 1979 ערכה בני יהודה משחק חגיגי ראשון בשכונת התקווה לאור זרקורים. הזהובים גברו על סט גאלן השוויצרית 0-2 ובעצם רשמו את ניצחון הבכורה בתולדות המועדון במשחק בינלאומי ידידותי (אגב, הניצחון הרשמי הראשון בזירה הזו יגיע רק בעוד 30 שנים, על אדמת אזרבאיג'אן). שלמה להט זומן למשחק כאורח כבוד וזכה לשמוע את דוד סולמי, מזכיר האגודה דאז, מפייט לכבודו באומרו "תודה לך להט שהבאת את האור לשכונה; אור זה סימן לקידמה". (מתוך עיתון מעריב)
מגע הקסם של צ'יץ' והרביעייה החלומית
באותו השבוע התארחה בני יהודה לעיני 15,000 צופים באצטדיון בלומפילד והתמודדה מול יריבה אחרת מהעיר, מוליכת הטבלה, מכבי ת"א. הזהובים הצליחו לשמור בגבורה על רשת נקייה לאורך המחצית הראשונה ולרדת להפסקה כשלוח התוצאות מורה על 0-0 מפתיע. אל חדר ההלבשה נכנס בסערה לא אחר מאשר ראש העיר המכהן, עטוף ברוח לחימה ואופטימיות, כשהוא מתעלם בהפגנתיות מהעובדה כי קבוצתו מתמודדת מול הבכירה, הותיקה והמעוטרת בקבוצות העיר וזו שעתידה להשיב את תואר האליפות לעירו. להט כינס את שחקני הקבוצה והפציר בפניהם: "חבר'ה, אני מבקש מכם ניצחון".
בדבריו, כאילו כישף להט את שחקני הקבוצה שיצאו מחדר ההלבשה כמו מלוע של תותח; כבר בדקה הראשונה למחצית הימם הקפטן "אבא יורם" את בלומפילד כשהעלה את בני יהודה ליתרון ובתוך פחות מחצי שעה הצליחה בני יהודה להבקיע שלושה שערים נוספים ללא מענה מצד המכבים – מספר הזהה לכמחצית מהשערים שספגו חניכיו של ניסים בכר ב-19 משחקיהם עד כה!
בסיום הניצחון המפתיע והגדול בשיעור 4-1, שב להט לחדר ההלבשה כשהוא נלהב ונרגש. להט החליט כצ'ופר להזמין את השחקנים, המאמן ואנשי ההנהלה לארוחה חגיגית שתתקיים עוד באותו הלילה. אגב, שחקני בני יהודה כמעט ואיחרו לאותה סעודה כיוון שהתקשו להתגבר על גילויי השמחה והטירוף של הקהל הזהוב שנכח באצטדיון. לבסוף הצליחו לפלס דרכם רק מתוך שער הכבוד. גם הדרך חזרה לשכונת התקווה הייתה לאיטית ומאושרת, והשכונה כולה לבשה חג.
בסעודה החגיגית שאליה הגיעו כאמור השחקנים, אנשי הצוות המקצועי והנהלת המועדון, מלווים בבנות זוגם, פתח ראש העיר בנאום קצר באומרו:
"אני לא מבין גדול בכדורגל, אבל אני מבין יותר בנושא קבוצת בני יהודה. הניצחון על מכבי הוא הישג יוצא מן הכלל. התרשמתי מן הרצון שלכם לנצח, שהוא החשוב בחיים בכלל ובכדורגל בפרט"
בהמשך ציין כי: "הייתי מודאג אחרי שהולכתם 0-2. פחדתי שתתחילו לזלזל כפי אתם תמיד עושים, אך נלחמתם והוספתם עוד שני שערים". להט הבהיר בהמשך שלא יסתפק בניצחון ודרש מהקבוצה להביא השנה את הגביע. בשיחה עם המאמן זלצר גילה להט שבזמן שהיתה התוצאה 0-3, רמז לממלא מקומו בעיריית ת"א, יגאל גריפל, שישב לצידו שיש לו הרגשה שבני יהודה תבקיע שער רביעי. גריפל השיב ללהט: "אמור זאת בשקט כדי שאנשים לא יצחקו ממך". דקות ספורות מאוחר יותר הובקע השער הרביעי. (מתוך עיתון מעריב)
צ'יץ' באחד ממשחקי הקבוצה בסוף שנות השבעים. (צילום: אליצור ראובני, מתוך עיתון חדשות הספורט)
"הייתי מאוד רוצה שהגביע יהיה של בני יהודה"
הייתה זו העונה הטובה ביותר של הזהובים עד כה. הקבוצה מהשכונה שזה עתה שבה משנתיים של גלות בליגה הארצית, סיימה במקום הרביעי (הגבוה בתולדות המועדון) והגיעה עד לחצי-גמר גביע המדינה בו נכנעה (בתום הארכה) לסגנית האלופה, בית"ר ירושלים, שבהמשך גם זכתה בגביע. המשחק, שנערך באצטדיון ר"ג לעיני 55,000 (!!) צופים, היה מותח עד לסיומו. הזהובים הובילו, הירושלמים השווה והמשחק הלך להארכה. עם פתיחת המחצית השניה של ההארכה השלימו הצהובים מהבירה את המהפך. ממש על סף סיום המשחק קבע אורי לוזון שיוויון דרמטי, אך שופט המשחק משה אשכנזי שכבר אישר את השער קיבל איתות משופט הקו יצחק בן-יצחק שקבע כי הכדור לא עבר את קו השער ובכלל, נגע בדרך בידו של אלון צוברי. לאחר התייעצות ומהומה רבתית (שכמעט גרמה לפיצוצו של המשחק) הוחלט לפסול את השער וההתמודדות הגיעה לסיומה הטרגי.
וכך תיאר שמעון וילנאי (חדשות הספורט) את שהתרחש בסיום המשחק:
שחקני בני יהודה היו נסערים גם בחדר ההלבשה ולמשימת ההרגעה נכנס מי שכבר זכה לכינוי "פטרון הקבוצה", צ'יץ', שכינס ואמר: "חבר'ה תירגעו, שופט זה מה שמחליט, צריך לקבל את זה. עם כל כאב הלב והצער יש שופטים והם הצד השלישי שמכריע. נתגבר על עצמינו ונסביר לאוהדים שכואבים את העניין. אין מה לעשות", המשיך להט בנסיונו לצנן את הרוחות:
"אלך מחר לשכונה ואסביר לקהל את מה שארע, זה בסך הכל ספורט. גם לי כואב שבני יהודה לא בגמר. אתנחם בכך שמכבי ת"א יופיע בגמר וארצה מאוד שהגביע ישאר בת"א אבל האמן לי הייתי מאוד רוצה שהגביע יהיה של בני יהודה".
עם גד סולמי ויחיאל פרצלינה בשכונת התקווה. (מתוך אתר ההתאחדות לכדורגל)
הקמת בית-דני והסכם האימוץ עם עלית
עם סיום העונה, חנך להט את "בית-דני", מרכז קהילתי שפועל בשכונת התקווה עד היום. להט גרם לחיבור בין משרד החינוך, חברת עילית ומשפחת מושביץ שיחד תרמו את מרבית הכספים לצורך הקמת המבנה ורכישת הציוד הרב, ובין בני יהודה והעיריה לצורך העברת השטח. לחלק מאוהדינו מוכר המתנ"ס יותר כעמדת תצפית מעולה לצפייה במשחקי הקבוצה מצידו המזרחי של המגרש, אך למרבית תושבי השכונה מדובר במרכז הגדול ביותר ברובע 9 לפעילות חברתית, אמנותית, ספורטיבית ותרבותית ומפעיל עשרות חוגים לכל הגילאים, עד היום.
בדיעבד, סלל הפרוייקט המבורך הזה את הדרך לאחד מהמהלכים המשמעותיים בתולדות המועדון, כזה שישפיע על עתידו ב-30 השנים הבאות; להט יצר את החיבור בין בני יהודה לאותה משפחת מושביץ, מבעליה של חברת עלית, שהפכה בהמשך לספונסרית הראשית של הקבוצה. את הקשר עם קבוצת הכדורגל נטל על עצמו אבי פילוסוף, מנכ"ל החברה בפועל, שהיה נשוי לבתו של הבעלים. גם פילוסוף התאהב מהר מאוד בקבוצה, הפך לאוהד שרוף ובמקביל דאג לצרף ספונסרים נוספים למועדון.
"יש לי צרות בגלל האהדה הכנה שלי דווקא לבני יהודה מצד אגודות הספורט האחרות בעיר"
עם פתיחת העונה הבאה, ערכה העיריה קבלת פנים לקבוצה במעמד ראש העיר שקיבל תיאבון עז מהעונה המוצלחת שזה עתה הסתיימה ונשא דברים תוך התייחסות למשימה החינוכית המוטלת על האגודה (מתוך עיתון דבר):
"חשוב מאוד ש-10 מבין 11 השחקנים במגרש יבואו מהשכונה כדי שאחר כך יחנכו את הצעירים. בני יהודה הוא מועדון ספורט המייצג גוף, יש לי צרות בגלל האהדה הכנה שלי דווקא לבני יהודה מצד אגודות הספורט האחרות בעיר. בני יהודה היא אגודה המצייגת שכונה שלמה וחייבים לפיכך לטפח אותה במיוחד".
דוגמא קלה ל"צרות" עליהן דיבר צ'יץ' ניתן לדלות מהתבטאות אנשי קבוצת שמשון ת"א שנקלעה לקשיים כלכליים באותה עונה. "אם בני יהודה היו במצבינו היה להט מתפנה תכף ומיד. אנו כנראה בנים חורגים" טענו בכעס.
את הגביע תצליח בני יהודה להביא לצ'יץ שנתיים מאוחר יותר כשתגבור על המועדון האדום של העיר. בסיום אותו עשור יצליח המועדון לעשות היסטוריה ולזכות בתואר האליפות. אפילו בשיר האליפות "למבדה לבני יהודה" של חיים משה לא שכחו להזכיר את הקשר בין להט לזהובים מהשכונה: "אפילו צ'יץ' אוהד, עם הקבוצה הולך, כולם בני יהודה" צויין בבית ב'.
שלוש שנים מאוחר יותר, יסיים צ'יץ קדנציה רביעית ו-20 שנים בתפקיד ראש העיר ויחליט שלא להמשיך בתפקיד. בצירוף מקרים משונה היתה זו האות לפתיחתו של עשור נוראי למועדון שהחל לדעוך ואינו מצליח לשוב לימיו הגדולים באמת. אלה שצ'יץ' היה לחלק בלתי נפרד מהם.