צחי כהן, אוהד שרוף, החליט בשבת האחרונה לצעוד כל הדרך לאצטדיון ברמה"ש יחד עם 8 אוהדים נוספים, רובם שומרי שבת. בטורו מתעד כהן שלוש שעות של הקרבה, לחימה ורעל בעיניים. בעצם, כל מה שאנחנו דורשים משחקנינו בשבת הקרובה. קריאה נעימה.
אני מגיע , פוגש אותו, בן דוד שלי – יואב, אבא טרי , איזה חמודה בת שבוע , נולדה שבוע שעבר בדיוק לפני רעננה – הפסיד את המשחק , לא הפסיד משחק בית איזה שנתיים,הוא שומר שבת, אני לא, המשחק ברמת השרון – אנחנו בכפר שלם וחם, חם מאד.
כיכר סעדיה, יואב, אנוכי ורענן בן דודי, שם מחכים לנו עוד 5 משוגעים, 4 שומרי שבת ועוז נגר, הוא לא מסוגל לשבת בבית רוצה לפרוק את המתח, אז הוא בא. האמת עם כמות הבירות ששתה לא יודע איך נשאר על הרגליים. מחכים לרהב, מבין שהוא תמיד מאחר, בינתיים מאור אומר "בתכלס אנחנו מחללים שבת, עוברים מרשות לרשות אבל אנחנו עושים השתדלות" – וואחד השתדלות אני אומר, מאור לא מערבב בין אלוהים לבני יהודה זה אולי 2 דתות שונות מבחינתו – וואלה מעניין.
מתחילים ללכת , אני מנווט, גוגל מראה שעתיים וחמישים דקות, 14 קילומטר, שעה לקח לי לכוון אותו על הליכה, אף פעם לא ניווטתי ברגל, מתחיל לי כאב רגליים פסיכולוגי.
השעה הראשונה הייתה קלילה , כולם באדרנלין , מדברים על בני יהודה, חופרים סטטיסטיקות מה יקרה אם לא מנצחים, מסכימים שחייבים לנצח , אני אומר סעמק שילמדו מאיתנו קצת על לחימה , הקרבה , מוטיבציה , אש בעיניים , הכל זה כאן , כל אחד מאיתנו לוחם , קרבי , סיירת.
ממשיכים , עוז עוד בירה , משתרך מאחור , הדבוקה הקדמית עדיין בחפירה על בני יהודה, עברנו בר"ג המקולל – נזכרים בגמר, עוד אכזבה, קהל של אכזבות. עברנו את רמת החייל , מתחילים להריח את הירוק , הכפר הירוק, מכוניות מצפצפות , תנצחו , תנו להם בראש, רוצים שתישארו, כולם אוהבים את בני יהודה, אין ליגה בלי בני יהודה. אני סקפטי, יואב אומר לי, אני לא רואה שאנחנו מנצחים, מלחיץ , ת'כלס חושב כמוהו , לא רוצה להגיד, אני אופטימי מטבעי, למה סתם לבאס.
שביל הטניס, אנחנו כבר ברמת השרון, אני מנווט, קולה קרה, בא בטוב, כולם מסכימים, הלחץ עולה, עוז מקבל עדכון מהמגרש – יש איזה 1000, הלחץ גובר. עוברים את הגשר, אנחנו כבר פה, מרגישים בשכונה , מכוניות עם צעיפים , הרבה, "מה באתם ברגל", "כל הכבוד" , עוז לא עומד בלחץ , עולה לטרמפ, עשה את שלו , הרגליים שלי כבר נפוחות, אני עוד אחרי כדורגל, למי אכפת. יש כאן רוח לחימה, כולם בשביל אחד, צריך להראות לשחקנים באסיפת וידאו.
עמדנו במשימה , מתרסקים על הכסא ביציע הפיגומים ברמת השרון, מה יהיה אם יהיה גול? היציע יקרוס, שיקרוס רק שיהיה גול.
הקהל מתחיל: "תילחמו בשביל הסמל, שבני יהודה לא תרד", אני עוד אדיש , לא הייתי איזה שנה ביציעים, כולם כבר על הכסאות, סעמק הכיסאות האלה. מישהו מתחיל: "כמו הים, כמו הלב הים…" לא יכול להישאר אדיש לזה, חוזר לגיל 16 בשער 9 , מרגיש מרקו, רוצה לאמא. לך תסביר את זה לקדוסי וחבריו.
מחצית יבשה, רק שלא נחטוף, השחקנים נותנים הכל, הקהל לא יכול לעודד מהלחץ, זה רק אצלנו. יואב יורד, לא עומד בלחץ, שיהיה בריא שבוע שעבר חדר לידה עכשיו זה, מחזיק את החזה, מלחיץ. סעמק בשבילו תנצחו. אני רוצה לשחרר איזה תפילה , נזכר במה שמאור אמר בדרך, בכל זאת קטנה, הרי "אדון כל המעשים רבון כל הנשמות", משאיר בידיו את ההחלטה.
לירוי אל תבעט, זה מה שאני אומר בדרך כלל, לא הספקתי, לא שהוא היה שומע, השם איתנו לא יעזור. היציע רועד, נראלי חיזקו את הפיגומים לפני המשחק. לך תשמור על התוצאה, הלחץ אי אפשר לתאר, נס מנסה להתחכם, אחד: "נס למה שטויות" זה שלידו מעדן "לא נורא, נס אוהבים אותך, חזק".
אני רואה אנשים עם דמעות בעיניים, ספק כאב, ספק לחץ, ספק התרגשות מההקרבה המטורפת של השחקנים, אחד משחרר : "איזה גברים", אני מתרגש. נגמר, איזה כיף, האוהדים רוצים לשמוח אבל אי אפשר, נראה מה יהיה שבוע הבא, אשדוד הזבלים יבואו להחזיר את הכבוד נגדנו, מגעיל.
מגיע לנו להישאר לא יעזור כלום, אין אוהדים כאלה, כמו יואב, כמו מאור, כמו עוז, אין.
היום אני גאה להיות אוהד בני יהודה, גם אם נרד (חס וחלילה).