בחזרה למקורות

כידוע, הקבוצה נקראת "בני יהודה" משום שהוחלט להקים אותה בשבת פרשת "וייגש" התרצ"ו, ינואר 1936, הנפתחת בתיאור מסע בקשת הרחמים של יהודה מיוסף. אבל האם זו הסיבה היחידה? רק כי באותה שבת השם הראשון בפרשה היה "יהודה"? ספק גדול.

הפרשה היא השיא של מחזור סיפורי יוסף, שנפתח בפרשת "ויישב" ונגמר עם ספר בראשית, בפרשת "ויחי" שתיקרא בבתי הכנסת בשבת הזו. הרבה גיבורים יש למחזור הסיפורים של יוסף, אבל שניים בולטים מעל כולם: הראשון הוא יוסף, כמובן – והשני הוא יהודה.

זה מתחיל כבר בפרק ל"ז. כשיוסף מגיע לעמק דותן ואחיו מחליטים להרוג אותו בגלל הקנאה שהם חשים כלפיו, ראובן מציע להוריד אותו לבור כדי להשאירו בחיים. התוכנית של ראובן היא לחזור אחר כך, בלי שאחיו רואים, ולחלץ את יוסף. יהודה, שלא יודע על התוכנית הזו, רואה את אורחת הישמעאלים ומציע לאחים להעלות את יוסף מהבור ולמכור אותו לישמעאלים – כך יוכלו להיפטר מאחיהם השנוא ועדיין לדעת שיישאר בחיים ולא ימות מרעב בבור. ראובן, שלא נמצא עם האחים בעת המכירה לישמעאלים, לא יכול למנוע אותה. בכך, למעשה, מתחיל יהודה את תפקידו ההיסטורי – אורחת הישמעאלים יורדת למצרים, ועוד חייל על לוח השחמט הגדול שנוצר ב"ברית בין הבתרים" זז קדימה. פרק ל"ז מלמד אותנו על רוח המנהיגות של יהודה וגם על האחריות שלו. ברמות גבוהות יותר, הוא מלמד אותנו על תפקידו החשוב – בפרספקטיבה של למעלה מ-400 שנים, זו אבן הייסוד של יציאת מצרים.

בפרק ל"ח יוסף יוצא להפסקה והכוכב הוא יהודה בלבד. זה הפרק שבו שני בניו הראשונים, ער ואונן, מתים – ומי שמייבם את תמר – בלי ידיעתו, הוא יהודה. כשנאמר לו שכלתו "זנתה", הוא מורה להוציאה להורג, אבל תמר שולפת הוכחה – המטות והפסלים שהשאיר אצלה אחרי שייבם אותה – ויהודה מורה להשאירה בחיים כי "צדקה ממני". ממעשה הייבום נולדים פרץ וזרח, ופרץ הוא אבי אבות השושלת שמסתיימת בדוד המלך, עוד מותג זהוב.

הפעם הבאה שהתורה מביאה לנו עוד עדות לגדולתו של יהודה היא בפרשת "מקץ", כשבני יעקב חוזרים ממצרים, אחרי הביקור הראשון אצל יוסף, כשהם בלי שמעון (שנשאר במצרים כערבון לחזרתם) – ומבקשים מיעקב לאפשר להם לחזור למצרים עם בנימין. יעקב מסרב, כמובן – בנימין הוא השריד האחרון שנותר לו מרחל אהובתו, אחרי שאיבד את יוסף – אבל האחים יודעים שאם לא יחזרו למצרים להביא אוכל, הם ימותו ברעב. ראובן מנסה לשכנע את יעקב, אבל רק מעצבן אותו יותר כשהוא מציע את מותו במידה שבנימין לא יחזור אל אביו. כאן נכנסת היכולת המנהיגותית של יהודה לפעולה. הוא נשבע לאביו שיחזיר את בנימין ובמאמץ רב מצליח לשכנע אותו. האחים יורדים למצרים עם בנימין, ואז נתקלים בבעיה חדשה.

כשיוסף רואה אותם עם בנימין הוא מסדר להם ארוחה טובה, הם מתרחצים ונחים ומקבלים ממנו המון צידה לדרך – לחזור אל אביהם. אבל יוסף שולח את אחד מעבדיו להטמין את גביע הכסף שלו בתרמיל של בנימין. כשהם יוצאים לדרך, רודפים אנשי יוסף אחרי האחים, מחזירים אותם אליו ויוסף מאשים אותם בגניבת הגביע. הם מכחישים, והוא מודיע להם שהגנב יישאר אצלו, והיתר יהיו רשאים לחזור ליעקב. כמובן שהגביע נמצא אצל בנימין (יוסף מורה לחפש מהגדול ועד לקטן, כך שהגביע נמצא "ברגע האחרון", כביכול). יוסף דורש להשאיר את בנימין אצלו, ואז מגיע יהודה.

יהודה הוא היחיד מבין אחיו שמעז לצעוד קדימה, אל יוסף, ובמונולוג ארוך, שמופיע בפתיחת פרשת "וייגש", הוא מצליח "לשבור" את יוסף, שפורץ בבכי מר ומתוודע אל אחיו. כאן מסתיים תפקידו של יהודה, אבל כבר ברור למי שקורא את הטקסט שעם כל הכבוד לבכורתו של ראובן ולהיותו של בנימין בבת עינו של אביו, מי שגדול מכולם (ומלבד יוסף) הוא יהודה.

 

 

בפרשת השבוע, יעקב, על ערש דווי, מברך את בניו. הברכה ליהודה מפוארת: "יהודה, אתה יודוך אחיך – ידך בעורף אויבך; ישתחוו לך בני אביך. גור אריה יהודה, מטרף בני עלית; כרע רבץ כאריה וכלביא, מי יקימנו; לא-יסור שבט מיהודה, ומחקק מבין רגליו, עד כי יבוא שילה, ולא יקהת עמים. אסרי לגפן עירה, ולשרקה בני אתנו. כבס ביין לבושו ובדם-ענבים סותה. חכלילי עיניים, מיין; ולב-שנים מחלב". זוהי הברכה הארוכה ביותר שמעניק יעקב, אפילו של יוסף קצרה יותר, והמסר ברור. מוטיב האריה פופולרי, מוטיב הכוח והעוצמה פופולרי, יעקב מברך את יהודה שיהיה לוחם עז, שינהיג, שיוביל, שיהיה בעל נכסים וימלוך על אדמה פורייה. כשמצרפים את כל זה לתכונות שגילינו אצל יהודה: מנהיגות, מוסר גבוה, ענווה, אומץ לב, תבונה ויכולת שכנוע – לא פלא שהאבות המייסדים של הקבוצה בחרו דווקא בו להיות האב הרוחני של הקבוצה שלהם ושלנו – בני יהודה.

וגם אם בשנים האחרונות הקבוצה קצת התרחקה מהערכים האלה של יהודה, אפשר רק לקוות שהם עוד טבועים בדי.אן.איי שלה ושהם חזקים מכל עסקן, שחקן, מאמן או אוהד שיזכה להיות חלק מהקבוצה.